מבוא:

1. עסקינן בתביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בשל רשלנות הנתבעת שהתבטאה בהיעדר טיפול רפואי נדרש, שעה שהובהל לבית החולים וולפסון (להלן: “בית החולים; בית חולים וולפסון“) בזמנים הרלוונטיים לתביעה. כתוצאה מהטיפול הרשלני כאמור נגרם לו, לטענתו, נזק גוף חמור עד כדי כך שבעטיו הוא מצוי עד היום בכיסא גלגלים.

2. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לשאלת האחריות והן לשאלת גובה הנזק, ככל שתמצא אחריות.

3. בטרם דיון, יובהרו להלן מספר מונחים רפואיים רלוונטיים:

א. לחץ דם סיסטולי: לחץ דם הינו הלחץ המופעל על דפנות כלי הדם על ידי הדם הזורם בתוכם. לחץ זה מתואר ביחידות של מילימטר כספית ומבוטא בעזרת שני ערכים. הערך הגבוה המכונה לחץ דם סיסטולי מבטא את הלחץ המופעל על דפנות כלי הדם בזמן התכווצות שריר הלב ו”זריקת” הדם לתוך כלי הדם הגדולים.

ב. בדיקת א.ק.ג.: רישום הפעילות החשמלית של הלב. בדיקת א.ק.ג. מאבחנת, בין השאר, מצב של פרפור שיכול גם לגרום לתסחיף שיוביל לאירוע מוחי.

ג. אירוע מוחי (C.V.Aׂ): אירוע שנגרם מהפרעה באספקת הדם למוח. הגבלה בזרימת הדם גורמת למצוקת חמצן ומוות של תאים במוח. שבץ נגרם לרוב מתסחיף החוסם עורק המספק דם למוח, ולעיתים נדירות יותר מדימום במוח. גורמי הסיכון לשבץ כוללים יתר לחץ דם, אירוע קודם של שבץ או אירוע איסכמי זמני, כולסטרול גבוה, עישון סיגריות, פרפור עליות, גיל, השמנת יתר ועוד.

אלה העובדות הצריכות לעניין:

4. בלילה שבין 23 ל- 24 לדצמבר 2008 איבד התובע, יליד 1.6.28, את שיווי המשקל, שעה שניסה לקום ממיטתו בכדי ללכת לשירותים ונפל.

5. לאחר זמן מה הצליח התובע לעלות בחזרה למיטה שם נשאר עד שעות הבוקר שאז צלצל לבנו וביקש ממנו להגיע שכן הוא אינו מצליח לקום מהמיטה. בנו שהגיע הזמין ניידת מד”א שפינתה את התובע לחדר המיון של בית החולים וולפסון.

6. בחדר המיון של בית החולים טופל התובע על ידי אחות קבלה, אורטופד ופנימאית. לאחר מספר שעות, בשעות אחה”צ, שוחרר התובע לביתו עם המלצות “למעקב רופא משפחה, מעקב אורטופד, פיזיוטרפיה, והתהלכות עם הליכון ועזרה בלבד”.

7. למחרת היום ב-26.12.08 החל התובע לסבול מחולשה משמעותית של פלג גוף ימין. הוזמן נוירולוג שהפנה את התובע בדחיפות לחדר המיון של בית החולים “איכילוב” בחשד לאירוע מוחי מתקדם.

8. בבית החולים איכילוב בוצעה לתובע בדיקת C.T. בה הודגם: “מוקד היפודנסי באספקט קידמי של הפונס משמאל – מתאים לאוטם, ככל הנראה ישן”.

כמו כן בוצעה בדיקת א.ק.ג. בה הודגם “פרפור איטי 63, היפוך גלי Tבלידים פרקורדיאלים”.

9. בעקבות ממצאים אלו אובחן התובע כסובל מ-C.V.A עם חולשת פלג גוף ימין ורושם לאוטם מוחי תת חריף משמאל והוא אושפז עד ליום 8.1.09, שאז הועבר למחלקת שיקום.

טענות התובע:

10. לטענת התובע, התרשלותם של הגורמים המטפלים בו מטעמה של הנתבעת מתבטאת בכך שבין השאר, בעת הימצאותו בבית החולים וולפסון, לא נבדקו תלונותיו בדבר בלבול, היעדר תחושה ברגליים, היעדר אפשרות לעמוד ולחץ דם סיסטולי גבוה.

לטענתו, בהתחשב בנסיבות הגעתו לבית החולים (נפילה), ולאור הממצא של לחץ דם סיסטולי גבוה, היה על רופאי חדר המיון להזמין מומחה נוירולוג בכדי שיבדוק אותו.

לטענתו, לו היה נבדק על ידי נוירולוג כבר בחדר מיון, ניתן היה לאבחן במועד מוקדם יותר תחילת התרחשותו של האירוע המוחי ובכך לצמצם את נזקיו ולמנוע התגברות הנזקים והפיכתם לבלתי הפיכים.

11. התובע טוען כי כיום הוא מוגבל מאוד בתפקודו היומיומי, מצוי בכיסא גלגלים ללא כל יכולת להתנייד בעצמו ונזקק לעזרה צמודה 24 שעות ביממה.

12. התובע תמך טענותיו בחוות דעתו של ד”ר אנטולי ליברמן, מומחה נוירולוג מבית החולים הדסה הר הצופים.

ד”ר ליברמן קבע בחוות דעתו כי בהתחשב בעובדה שמדובר בנפילה פתאומית, היה על הצוות הרפואי בבית החולים להתייחס אל תלונות התובע בכובד ראש ולנסות ולחפש סיבה סבירה יותר לשינוי במצבו התפקודי מאשר כאבים כרוניים בברכיים. לטענת ד”ר ליברמן בנסיבות המקרה היתה חובה לבדוק את התובע כבר בחדר מיון על ידי מומחה נוירולוגי.

אי ביצוע בדיקה שכזו מהווה לטעמו רשלנות.

13. ד”ר ליברמן יצא חוצץ גם כנגד קביעת הרופאה הפנימאית שבדקה את התובע בחדר המיון ולפיה “הבדיקה הנוירולוגית תקינה“. לדידו, האמור אינו מתיישב עם העובדה כי התובע שוחרר מבית החולים עם המלצה “להתהלך עם הליכון ועזרה בלבד”.

14. עוד טען ד”ר ליברמן כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא ביצע בדיקת א.ק.ג. וזאת על אף שהתובע לא התלונן על תלונות לבביות, ולו מחמת גילו. לטעמו, לו היתה מתבצעת בדיקה שכזו כבר בתחילה, כפי שבוצע בבית חולים איכילוב, יכול והיתה מתגלית כבר אז הפרעת הקצב והפרפור והתובע היה מושאר להשגחה תוך טיפול בקומדין לדילול הדם בימים הראשונים של השבץ.

השילוב של לחץ דם מוגבר עם אי יכולת לעמוד חייב היה, לטענתו, להחשיד רופא סביר לקיומה של בעיה נוירולוגית חריפה המצדיקה הזמנת ייעוץ נוירולוגי טרם שחרור מחדר מיון.

טענות הנתבעת:

15. לטענת הנתבעת אירוע ה-C.V.A התרחש לאחר שהתובע שוחרר מבית החולים וללא כל קשר לטיפול שקיבל שם.

האירוע בגינו נלקח התובע לחדר מיון הינו נפילה וחבלה בברכיים. לטענת הנתבעת סבל התובע מבעיות אורטופדיות מזה שנים רבות, כאשר כבר בשנת 2005 נרשם כי הוא מתקשה בהליכה. עוד סבל התובע בעברו, כך עולה מתיקו הרפואי, מעודף משקל ומלחץ דם גבוה מבלי שקיבל כל טיפול רפואי וזאת לאור סירובו לקבל טיפול רפואי כאמור.

16. לטענת הנתבעת, לא נפל כל פגם בהתנהלות הצוות הרפואי של חדר המיון. הצוות הרפואי פעל בהתאם לכללים ולנהלים, מבלי שהם מעמידים את התובע בסכנה כלשהי לגרימת נזק בלתי הפיך.

17. הנתבעת תמכה טענותיה בחוות דעתו של ד”ר שמואל בר חיים, מומחה לרפואה דחופה, מבית החולים אסף הרופא.

18. ד”ר בר חיים ציין בחוות דעתו כי מתוך התיעוד הרפואי עולה שכבר ב- 1998 סבל התובע מיתר לחץ דם, הפרעות בקצב הלב, השמנה ניכרת ובצקות ברגליים, כאשר כבר ב- 2001 התובע התלונן על כאבים בברכיים ואובחן כסובל משינויים ניווניים בברך בעטיים אף הוצע לו ב- 2006 לבצע ניתוח, אך הוא סרב.

19. לדבריו, במקרה חשוד לאירוע מוחי על רופא חדר מיון לבצע אנמנזה שכוללת בדיקה גופנית, בדיקת לחץ דם, ניטור הפרעות בקצב הלב וקרישה, כל זה על מנת לטפל בהתאם לממצאים, להציל את חיי החולה, לעצור את התהליך, למנוע נזק ולמזער אותו. מאחר ובמקרה דנן האנמנזה הייתה באופן בולט בכיוון חבלה וכאבים בברכיים בלבד, הרי שלא היה כל צורך בכל אותן בדיקות, שכן לא עלה חשד לאירוע מוחי.

20. לטענתו, ערכי לחץ דם של 173/74 הינם ערכים שאינם מצריכים בשום פנים ואופן טיפול דחוף. נהפוך הוא, לטענתו טיפול תרופתי להורדת לחץ דם במצב שכזה יכול לגרום לנזק חמור.

21. לטענתו, בהתאם למחקרים אירוע מוחי חריף שמתבטא בחולשה ברגל בלבד הוא נדיר ביותר.

22. לסיכום חוות דעתו קובע ד”ר בר חיים כי:

“אירוע ה-C.V.Aהיה קל ולא התרחש בחדר המיון של בית החולים וולפסון. הרופא האורטופד והרופאה הפנימית ענו על הגדרת הרופא הסביר בנתונים והתנאים בהם בדקו את החולה. קשה לקבוע בוודאות שהיו שם תסמינים מקדמים של C.V.A… לא היה מקום למתן טיפול טרמבוליטי – ממיס קריש לא מבחינת ההופעה הקלינית הלא טיפוסית, ותלונות של חבלה בברכיים, ולא בבחינת זמן הגעה מתחילת התסמינים. לא היה מקום לבצע C.Tראש שלא היה מקדם את הליך הטיפול באותה נקודת זמן. לא היתה עדות להפרעות בקצב הלב לכן לא היה מקום לבצע א.ק.ג. ולא למתן תרופות נוגדות קרישה. לחץ הדם הנמדד לא דרש שום טיפול רפואי במלר”ד אי מתן אספירין לא פגע ולא היה מונע את השתלשלות המקרה”(עמ’ 5 לחוות הדעת).

עוד קובע ד”ר בר חיים בחוות דעתו כי:

“אין שחר לטענה שרשלנות רפואית גרמה לאובדן העצמאות ומצב של תלות בזולת. בגלל בעיותיו הבריאותיות הכרוניות כולל שתי הברכיים, מר כהן היה מרותק לביתו והיה נזקק לעזרת הזולת שנים מספר לפני האירוע המוחי ב- 2008. האירוע האחרון (נשוא כתב התביעה – מ.ס.) פגע בתפקוד גפה אחת בלבד ולכן אנו מדברים על מצב של מונופלגיה”.(עמ’ 5 לחוות הדעת).

23. מטעם התובע העידו התובע, בנו, המטפלת וכן הנוירולוג מטעמו ד”ר ליברמן.

מטעם הנתבעת העידו ד”ר בר חיים וכן הרופאים שטיפלו בתובע בחדר מיון, ד”ר קיסלוב אפשטיין – הפנימאית וד”ר ברמן – האורטופד.

מחמת מוגבלותו הפיזית של התובע, עדותם של התובע, בנו וכן של המטפלת התקיימה בבית התובע. ויודגש כבר כעת כי הקושי הפיזי בצירוף סביבת מגוריו של התובע הצריכו את גביית עדותו בביתו.

דיון:

24. אין חולק כי גם התובע אינו טוען שאירוע ה- C.V.Aהתרחש בעקבות טיפול לקוי שקיבל בחדר המיון של בית החולים וולפסון. טענת התובע מכוונת אך ורק לכך שלו היה מטופל כראוי בחדר מיון, ניתן היה לצמצם ולמזער את נזקיו בעקבות אירוע ה- C.V.A. בו לקה.

25. עוד אין חולק כי קיימת מצד הנתבעת אחריות מושגית וזאת מתוקף קיומם של יחסי רופא חולה. בענייננו יש להכריע, האם בנסיבות המקרה קמה גם חובת זהירות קונקרטית.

לשם הכרעה כאמור, יש לדון בשאלות הבאות:

א. האם הצוות הרפואי התרשל בכך שלא דאג כי התובע ייבדק בחדר מיון גם על ידי רופא נוירולוג, בכך שלא ייחס לערכי לחץ הדם הסיסטולי הגבוה כל משמעות ובכך שלא הורה על ביצוע בדיקת א.ק.ג. ככל שהתשובה לשאלה זו תהא חיובית, כי אז יהיה מקום לדון גם בשאלה:

ב. האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות הצוות הרפואי בחדר המיון לבין המגבלות מהן סובל התובע כיום. ככל שגם התשובה לשאלה זו תהא חיובית כי אז יהא צורך לדון גם בשאלת נזקיו של התובע.

נדון להלן בשאלות אלו אחת לאחת.

בדיקה על ידי נוירולוג:

26. ראשית ובכדי לבחון האם היה מקום לזימון ייעוץ נוירולוגי יש תחילה לקבוע האם דין גרסת התובע באשר למצבו הגופני עם הגעתו לחדר המיון להתקבל אם לאו.

27. התובע העיד כי כבר כשהגיע צוות מד”א לפנותו מביתו הוא התלונן על אי יכולת לזוז ו/או לעמוד על רגליו. גם בנו של התובע העיד כי שעה שהגיע לבית אביו בבוקר אמר לו אביו כי הוא אינו יכול לקום לבדו וכי דיבורו לא היה ממש ברור (ראה עדותו של התובע בעמ’ 6 לפרוטוקול מיום 30.11.12 וכן את עדות בנו בעמ’ 11-12 לפרוטוקול מיום 30.11.12).

513274595

עדותם של השניים הייתה קוהרנטית וברורה.

28. לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחים הרפואיים, בדו”ח חדר המיון ובדו”ח מד”א ולאחר ששמעתי את חקירות המומחים, לרבות הרופאים שטיפלו בתובע בחדר המיון וכן כאמור את התובע ובנו, הגעתי לכלל מסקנה כי עדותו של התובע ובנו באשר למצב התובע בעת שהגיע לחדר מיון לא נסתרה. לשון אחר, אני קובעת כי התובע הגיע לחדר מיון כשהוא סובל מחוסר תחושה ברגליו, נעדר יכולת לעמוד וכי דיבורו היה לא ברור.

29. בהגיעו לחדר מיון נבדק התובע על ידי אורטופד ועל ידי פנימאית, אך לא נבדק על ידי מומחה נוירולוג. על כך, כאמור, אין מחלוקת.

30. לטענת התובע, לו היה נבדק כבר בחדר מיון גם על ידי נוירולוג, היה זה האחרון, לאור תלונותיו בדבר חולשה בפלג גוף תחתון, מבצע בדיקות נוירולוגיות שונות שהיה בהם כדי ללמד על כך שהתובע סובל מסימפטומים המחשידים להתפתחות אירוע של C.V.A. לו כך היה קורה, כי אז חומרת האירוע הייתה פחותה וכפועל יוצא, כך גם תוצאותיו.

31. כאמור, כעולה מחוות הדעת ומעדותו של ד”ר ליברמן, אי בדיקת התובע על ידי נוירולוג לאור תלונותיו בדבר חולשה ודיבור לא ברור, יש בה משום סטייה מהתנהלות סבירה של רופא בחדר מיון, וזאת בין השאר בשים לב לתלונות התובע וגילו.

32. לדידו של ד”ר ליברמן, העובדה שבתעודת חדר מיון אין כל תיאור מה כללה הבדיקה הנוירולוגית שביצעה הרופאה הפנימאית, יש בה כדי להשליך על אמינות הבדיקה כולה.

33. כאשר נשאל ד”ר ליברמן בחקירתו הנגדית כיצד ייתכן ששלושה גורמים רפואיים – צוות מד”א, הרופא האורטופד והרופאה הפנימאית – שבדקו את התובע לא התרשמו מבעיה בדיבור כנטען על ידי התובע ובנו, הוא השיב כי:

ביחס למד”א – אין זה מתפקידם לבצע אנמנזה.

ביחס לרופא האורטופד – בדיקתו היא אורטופדית בלבד, ואין הוא יודע אם זה מתפקידו כלל לבדוק בעיות נוירולוגיות, אך בכל מקרה טען כי יש לשים לב שהרופא האורטופד לא ציין בדו”ח המיון שהוא בכלל ביצע בדיקה נוירולוגית.

ביחס לרופאה הפנימאית – זהו הגורם שלדעתו הכי קרוב לתחום הנוירולוגיה ומשכך:

“הייתי מצפה שאם לא היה חסר נוירולוגי הדבר היה מפורט כמו שהבדיקה הפנימית שלה מפורטת. אני מסביר – דיבור זה חלק מהבדיקה הנוירולוגית”(עמ’ 27 לפרוטוקול).

34. לטענת ד”ר ליברמן, בהתחשב בתלונותיו של התובע, ניתן היה לשלול קיומה של בעיה נוירולוגית על ידי ביצוע מספר פעולות פשוטות ושגרתיות, כגון בדיקת א.ק.ג. ובדיקת תחושה דו צדדית.

אפשרות נוספת – לטפל בתובע במשככי כאבים ולאחר זמן קצר (כחצי שעה) לנסות ולהוליך אותו כדי לראות אם ישנה הטבה במצבו. אם ישנה הטבה – כי אז אכן מדובר בבעיה אורטופדית. אם אין הטבה ביכולת ההליכה – כי אז יש להוסיף ולבצע מס’ בדיקות נוירולוגיות בכדי לשלול קיומה של בעיה נוירולוגית כמפורט לעיל.

35. טענה זו של ד”ר ליברמן לא זכתה לכל התייחסות בחוו”ד של ד”ר בר חיים כמו גם לא בחקירתו.

36. לטענת ד”ר בר חיים, כלל הטיפול בחדר מיון ניתן באופן ממוקד לאותו איבר שהחולה מצביע עליו כבעייתי.

במקרה דנן – מדו”ח חדר המיון עולה שבוצעה בדיקה נוירולוגית שיצאה תקינה. יחד עם זאת לא יכול היה ד”ר בר חיים לומר מה כללה אותה בדיקה נוירולוגית שערכה הפנימאית וקביעתו האמורה התבססה על ניסיונו, לפיו לו הבדיקה הנוירולוגית לא הייתה תקינה ו/או לו היו הפרעות חזותיות, סביר שהרופאה הפנימאית לא הייתה מתעלמת מזה והאמור היה בא לידי ביטוי בדו”ח הרפואי.

ד”ר בר חיים גם לא יכול היה לומר אם נבדקה יכולתו של התובע לעמוד או ללכת. חוות דעתו התבססה אך ורק על תיעוד רפואי ועל דברי התובע עצמו מבלי ששוחח עם הצוות הרפואי שטיפל בתובע בחדר המיון (ראה עדותו בעמ’ 35-34 לפרוטוקול מיום 27.2.12).

37. גם ד”ר קיסלוב, הפנימאית, לא יכולה הייתה לומר אילו בדיקות נוירולוגיות ביצעה לתובע. כל שיכלה לומר הוא שבמסגרת הבדיקה הנוירולוגית השגרתית שהיא מבצעת היא מבצעת גם בדיקת תחושה:

נכון שכל הבדיקות שמפורטות בסעיף 6 לתצהירי הן בדיקות נוירולוגיות שנעשו לתובע לטענתי ואשר אינן מפורטות בנ/1 נכון שגם לא נרשם בנ/1 שבוצעה בדיקת תחושה ספציפית לתובע למרות שאני טוענת שבדיקת תחושה נכללת בבדיקה הנוירולוגית השגרתית שאני עושה. נכון שאני לא מומחית בנוירולוגיה. נכון שלא ציינתי בנ/1 את כל הבדיקות הנוירולוגיות המקיפות שביצעתי. יש פעמים שכותבים את התוצאות של הבדיקות ויש מקרים שמסתפקים במשפט בדיקה נוירולוגית תקינה… אם מגיע אליי למיון היום אדם בסביבות גיל השמונים עם טענה להיעדר תחושה ברגליים לא בהכרח שאני אזמין ייעוץ נוירולוגי. ברוב הפעמים אני לא מזמינה ייעוץ נוירולוגי שכן המטופל נבדק קודם על ידי האורטופד שגם הוא עשה בדיקה נוירולוגית והוא בודק תחושה עצבים ורפלקסים. לשאלת בית המשפט: אני חושבת שברגע שאני והאורטופד בדקנו מבחינה נוירולוגית זה מספיק ולא היה צריך לזמן לייעוץ מומחה נוירולוגי נוסף. זה היה התפקיד שלי ושל האורטופד לבצע בדיקה נוירולוגית במקרה הספציפי הזה… ש. בהנחה שהאורטופד שבדק את המטופל לפנייך לא ביצע בדיקה נוירולוגית ובהנחה שמדובר במטופל שהגיע לחדר מיון עם כסא גלגלים עם בנו והתלונן על היעדר תחושה ברגליים האם גם אז לא תזמיני נוירולוג לייעוץ. ת. אני אזמין עוד פעם אורטופד שיבדוק את הסיבה למה אין תחושה ברגליים. בדרך כלל זה בעיה של הגב. זה לא אירוע מוחי… זה נכון שכאשר מגיע לבית החולים לחדר מיון חולה בן 80 אחרי נפילה ובהיעדר תחושה ברגליים אני לא מזמינה נוירולוגית אלא אורטופד כי זה נובע מעמוד שדרה. אני יודעת זאת כי זה רפואה… לשאלת בית המשפט: באופן כללי כשאדם מגיע לחדר מיון עם אלונקה או על כיסא גלגלים צריך לבדוק אם הוא מסוגל לעמוד על הרגליים. אינני יודעת כיצד התובע הגיע לחדר מיון בכיסא או על רגליו. במקרה זה התובע לא יכול היה לעמוד בגלל הכאבים שהיו לו ברגליים… ש.ת. לחץ דם סיסטולי של 173 נחשב ללחץ דם קצת גבוה. במצב כזה אני מרגיעה כאב כי מקורו של לחץ דם כזה מקורו בכאב… בדרך כלל כאשר מגיע אדם עם לחץ דם סיסטולי בערכים שהתובע הגיע אני מורה על עריכת א.ק.ג… אני לא זוכרת אם ביקשתי מהתובע לקום וללכת אולי כן ואולי לא. אני לא זוכרת איך התובע שוחרר מבית החולים.”. (הדגשות שלי – מ.ס.) (פרוטוקול מיום 13.12.11 עמ’ 17-18).

38. ואילו ד”ר ברמן, האורטופד שכאמור שבדק את התובע בחדר מיון, העיד:

אני יודע שהיה לו קושי בניידות בזמן הבדיקה כי בדקתי את הברכיים ומצאתי את ההגבלות בטווחים. אני לא יכול להגיד במאה אחוז כי אני לא זוכר אם הקמתי את התובע ואמרתי לו ללכת… לשאלת בית המשפט: אם הבדיקה האורטופדית הנוירולוגית שלי תקינה ואינה סוטה מהנורמה לא תמיד אני רושם שעשיתי בדיקה כזו, לכן אי אפשר לדעת לאחור מהמסמכים עצמם אם בוצעה בדיקה כזו. אני מציין אם בוצעה בדיקה נוירולוגית אורטופדית רק אם יש תוצאות לא תקינות… בהנחה שהחולה היה מתלונן על תחושה ברגליים גם אם הבדיקה היתה יוצאת תקינה הייתי מציין זאת. לחץ דם של 173 סיסטולי בגילו של התובע זה לא תקין . העד מיוזמתו: היו כמה סיבות שבגללם הזמנתי מומחית פנימאית. הזמנתי אותה בגלל סיבת הנפילה – איבוד שיווי משקל, לחץ דם, זה בגדול… אני לא יכול לסתור את העובדה שכתבתי באנמנזה שהנפילה מחוסר שיווי משקל. חולה שכזה אני לא משחרר. משיב לשאלת בית משפט: אני לא יכול לומר בוודאות שהזימון של הפנימאית היה שלא לבקשת התובע ובנו אני כן יכול לומר בוודאות שאני הזמנתי את הפנימאית שכן הזימון של הפנימאית על נ/1 הוא כתב ידי. ש.ת. נכון שחולה כזה לאחר בדיקה שלי בלבד אני לא משחרר והכוונה היא מאובדן שיווי משקל והכוונה שאני לא משחרר לפני בדיקה של פנימאי. במצב כזה מי שמשחרר אם מותר זה פנימאי”. (ההדגשות שלי – מ.ס.) (עמ’ 21-22 לפרוטוקול מיום 13.12.11).

39. לאחר ששקלתי את העדויות אלו מול אלו, עדיפה עליי דעתו של ד”ר ליברמן.

מהאמור בדו”ח חדר המיון נלמד כי נפילת התובע מקורה באובדן שיווי משקל. אני סבורה כי בהתחשב בגיל התובע ובעובדה כי נפל בכלל ועקב אובדן שיווי משקל בפרט, די היה כדי לחייב זימונו של מומחה נוירולוג על ידי הצוות הרפואי לשם בדיקת התובע.

זימונו כאמור של מומחה נוירולוגי, היה לטעמי, נחוץ ולו בכדי להפריך את הגרסה הלא בלתי סבירה שהעלה ד”ר ליברמן בחוות דעתו ולפיה יכול והנפילה אין מקורה במצב ברכיו של התובע אלא במצבו הנוירולוגי, וכי התלונות אודות הכאבים בברכיים הינן משניות לבעיה המרכזית שהיא בעיה נוירולוגית.

האמור מקבל משנה תוקף שעה שאף אחד מהרופאים אשר טיפלו בתובע בחדר מיון, לא יכול היה לומר אם בדק בשלב כזה או אחר עם התובע אם הוא יכול ללכת או לעמוד.

בעניין אחרון זה אוסיף ואציין כי אינני מקבלת את עדותה של ד”ר קיסלוב ולפיה בשום מצב, גם אם קיימת תלונה של מטופל על היעדר תחושה ברגליים, אין מקום לזמן מומחה נוירולוג, שכן היעדר תחושה ברגליים מקורה בבעיה בגב.

לדידי, במצב בו הבדיקה הנוירולוגית שביצע האורטופד כמו זו שביצעה היא בעצמה יצאו תקינות כדבריה, אך עדיין קיימת תלונה על היעדר תחושה וברקע יש ‘סיפור’ של נפילה עקב חוסר שיווי משקל, חלה עליה החובה לזמן ייעוץ נוירולוגי, ולו בכדי לשלול שמא מדובר בבעיה שאיננה אורטופדית גרידא.

40. בהינתן כל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת התרשלה שעה שלא דאגה לזמן ייעוץ נוירולוגי לתובע, בטרם שחרורו מחדר המיון.

לחץ דם סיסטולי גבוה

41. ד”ר ליברמן מציין, הן בחוות דעתו והן בחקירתו הנגדית, כי לחץ הדם הסיסטולי שנמצא בתובע היה צריך “להדליק נורה אדומה“, שכן ערכי לחץ דם שכאלה הם לעיתים קרובות סימן עקיף לשבץ מוחי (ראה עדותו בעמ’ 33 לפרוטוקול מיום 27.2.12).

גם ד”ר קיסלוב הסכימה כי לחץ דם סיסטולי של 173 מ”מ כספית נחשב ללחץ דם “קצת גבוה” וכאשר מגיע מטופל לחדר מיון עם ערכי לחץ דם שכזה, היא מורה על עריכת א.ק.ג. (ראה עדותה בעמ’ 18 לפרוטוקול מיום 13.12.11).

גם ד”ר ברמן הסכים כי לחץ דם סיסטולי 173 מ”מ כספית בגילו של התובע “זה לא תקין“. כאשר הוא מציין עוד כי הזמין ייעוץ של פנימאי, בין השאר, בשל מדדי לחץ הדם הגבוהים שנמצאו אצל התובע.

רק ד”ר בר חיים סבר כי ערכי לחץ דם סיסטולי של 173 מ”מ כספית אינם חריגים לאדם בגילו של התובע, אך יחד עם זאת גם הוא הסכים עם דברי ד”ר ליברמן שלחץ דם גבוה הוא אחד מהסימנים העקיפים לאירוע מוחי (עמ’ 38-39 לפרוטוקול מיום 27.2.12).

93537852288

42. בחינת העדויות כולן בסוגיה זו מביאה אותי למסקנה כי חוות דעתו של ד”ר ליברמן בעניין זה לא נסתרה שכן גם ד”ר בר חיים נאלץ, כאמור, להסכים בסופו של יום שלחץ דם בערכים כמו אלה שנמדדו אצל התובע יכול להיות אחד הסימנים העקיפים לאירוע מוחי.

43. לאור האמור אני סבורה כי ערכי לחץ הדם שנמצאו אצל התובע בעת קבלתו לחדר מיון היו גבוהים מן הרגיל באופן שדרש התייחסות, במיוחד לאור גילו והיה בהם כדי להוות ‘תמרור אזהרה’ שאולי אין המדובר בבעיה אורתופדית בלבד.

ביצוע בדיקת א.ק.ג.

44. ד”ר קיסלוב הפנימאית שזומנה על ידי ד”ר ברמן לבדוק את התובע, בין השאר, עקב לחץ הדם הגבוה שנמצא אצל התובע, העידה כך:

בדרך כלל כאשר מגיע אדם עם לחץ דם סיסטולי בערכים כמו שהתובע הגיע אני מורה על עריכת א.ק.ג.

בפועל אין חולק כי לתובע לא בוצעה בדיקת א.ק.ג. כאשר כל הסבר הגיוני מדוע לא בוצעה בדיקה שכזו לא ניתן, לא ע”י ד”ר קיסלוב ולא על ידי ד”ר ברמן.

מאידך, מציין ד”ר ליברמן בחוות דעתו כי בדיקת א.ק.ג. הינה חיונית שכן ניתן באמצעותה לגלות הפרעות קצב אשר יכולות לרמז על תסחיפים שיכולים להוביל לאירוע מוחי:

כעיקרון בדיקת א.ק.ג. בעצמה אינה ספציפית ואינה נותנת אבחנה של שבץ אך על סמך הבדיקה כמו בוולפסון ניתן לעיתים לקבל החלטה על טיפול מונע בין אם מדובר בטיפול בקלקסן או בדילול הדם. באיכילוב התגלה פרפור פרוזדורי שגורם לאירועים תסחיפיים. (עמ’ 32 לפרוטוקול מיום 27.2.12).

45. קביעותיו אלו של ד”ר ליברמן לא נסתרו. לפיכך, ומשלא ניתן כל הסבר כאמור, אני קובעת כי יש לראות באי ביצוע הבדיקה אצל התובע, אדם מבוגר עם השמנת יתר וערכי לחץ דם גבוהים, רשלנות מצד הנתבעת.

46. לאור כל האמור עד כאן אני קובעת כי התובע הוכיח התרשלות מצד הנתבעת שעה שזו לא ביצעה בדיקות בסיסיות כמו למשל בדיקת א.ק.ג. ואף לא דאגה לזמן ייעוץ נוירולוגי, עובר לשחרורו של התובע מחדר המיון.

בעניין אחרון זה אוסיף ואציין כי מתוך הראיות לא ברור מי היה הגורם ששחרר את התובע מחדר מיון. יחד עם זאת, משעה שאין מחלוקת כי התובע אכן שוחרר ומשעה שהנתבעת היא מדינת ישראל, לא ראיתי כל צורך להתייחס לטענות התובע בסיכומיו באשר לזהות ‘הרופא המשחרר’ בפועל.

47. לאור קביעותי עד כה, אדון כעת בשאלה האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין מצבו הרפואי של התובע והמגבלות מהן הוא סובל נכון להיום.

קשר סיבתי – האמנם?

48. הטענה העומדת בבסיס התביעה שבפניי, הינה חשיבות הגילוי המוקדם של האירוע המוחי ממנו סבל התובע. לטענת התובע, לו הוא היה מאובחן כבר בהגעתו לחדר מיון כחולה המועד ללקות באירוע C.V.Aקיימת סבירות גבוהה כי תוצאות האירוע בהן נושא התובע עד היום היו מצטמצמות באופן ניכר או אולי אפילו נמנעות לחלוטין. טענתו זו נתמכה בדבריו הברורים של ד”ר ליברמן בחוות דעתו:

“מדוע כה חשוב לאבחן את השבץ בשלביו הראשונים, מעבר לאספקטים האקדמיים והסוציאליים של המחלה? התשובה היא כי הטיפול המוקדם בשבץ מוחי איסכמי עשוי להפחית משמעותית הן את שיעורי התמותה והן את שיעורי הנכות/הנזק הנוירולוגי השאירי מהמחלה… כך אנו יודעים מהספרות העניפה בנושא כי התחלה מוקדמת ככל האפשר (תוך 24 שעות מקרות השבץ האיסכמי) של טיפול באספירין בחולים אלו קשורה בירידה משמעותית באחוזי התמותה… ההמלצה להתחלת טיפול בנוגדי צימות הטסיות (כדוגמא: אספירין) מעוגנת כיום בהנחיות לטיפול בשבץ מוחי איסכמי בשלב מוקדם ביותר וברמת ההוכחה הגבוהה ביותר. מיותר לציין כי כל חולה עם שבץ איסכמי חריף חייב להיות מאושפז בתקופה החריפה של האירוע במסגרת בית חולים כללי ולא להיות משוחרר לביתו. הסיבה היא כי עד 25% מחולי שבץ מוחי עלולים להחמיר ב- 24 עד 48 שעות מהאירוע ולפיכך, הם זקוקים להשגחה רפואית צמודה, מניעת סיבוכים משניים (כגון: סיבוכים זיהומיים, סיבוכים הקשורים לחוסר ניידות כגון: היווצרות קרישי דם בוורידי הרגליים ו/או בריאות וכיוצ”ב). סיבוכים אלו עלולים בהמשך לעכב את התהליך השיקומי ולהותיר את החולה עם נכות נוירולוגית קבועה ובלתי הפיכה… בחזרה אל המקרה הנדון: כעת, כעבור 8 חודשים מאז האירוע, מר כהן הינו איש מוגבל בתפקודו, אשר נסעד ומטופל על ידי עובדת זרה במשך 24 שעות ביממה. לאור תקופת הזמן הנ”ל איני מצפה להטבה במצבו הנוירולוגי של הנ”ל, ובפרק זמן זה נכותו הינה בלתי הפיכה… לסיכום… ניתן להסיק מסקנה ברורה שאילו מהלך הטיפול היה שונה, סביר מאוד שהיה אפשר לצמצם את מידת הנזק הנוירולוגי או אף למונעו לחלוטין. לצערי, לאור הרשלנות של בית החולים לא נוכל לדעת זאת לעולם”. (עמ’ 7-10 לחוות הדעת; ההדגשות שלי – מ.ס.).

49. בעניין זה ראה גם דבריו של ד”ר ליברמן בחקירתו הנגדית, אשר לא נסתרו (ראה עמ’ 29; עמ’ 32 משורה 29; עמ’ 33 שורות 1,2, 15-16).

50. גם ד”ר בר חיים מטעם הנתבעת, הסכים בחקירתו הנגדית כי נודעת חשיבות לאבחון וגילוי מוקדם של שבץ:

איבחון מוקדם הוא מאוד מאוד חשוב והוא לא תמיד משפיע על הפרוגנוזה. הוא חשוב מאחר ויש סוגים שונים של אירוע מוחי שבהם איבחון מוקדם וטיפול מוקדם יש בו כדי להציל חלקים מסוימים של המוח ובאירוע מוחי איסכמי שמתפתח לאט ובשלב הראשון מתעתע והולך אין לנו מספיק כלים לעצור אותו. הטיפול היחיד הוא לתת אספירין שהיא תרופה שלא עוזרת במיידי ובכל מקרה עוזרת לחלקים מסוימים של חולים… ש. טיפול מוקדם באספירין הוא יעיל לטווח ארוך? ת. באופן מצטבר בטווח ארוך… ש. מפנה לאקדמיה האקדמאית לנוירולוגיה גם מבחינתם וגם מבחינת הגישה השלטת בארץ ניתן למנוע התפתחות נזקים באירוע מוחי במתן טיפול מוקדם באספירין, או שיש לך דעה אחרת? ת. אין לי דעה אחרת. גולת הכותרת ברפואה היא לתת אספירין לכל אדם שיש חשד שיש לו בעיה של כלי דם בראש כטיפול מונע. מדובר בטיפול קבוע ורציף… ש. … האם נכון שכמו שקבעת שקשה לקבוע בוודאות שהיו תסמינים של אירוע מוחי באותה מידה אפשר לומר שקשה לקבוע בוודאות שלא היו תסמינים של אירוע מוחי וזאת בהתברר על האמור ברשומה הרפואית? ת. אתה צודק. אי אפשר מכל התסמינים שיש להוכיח שהיה או לא היה אירוע מוחי.” (עמ’ 39-40 לפרוטוקול מיום 27.2.12; ההדגשות שלי – מ.ס.).

51. לאחר ששקלתי את עדותו של ד”ר ליברמן אל מול זו של ד”ר בר חיים, עדיפה עליי זו של ד”ר ליברמן, וזאת בין השאר מן הטעם שבגישתו ולפיה גילוי מוקדם של שבץ יכול ויצמצם נזק נוירולוגי עתידי, תמך בעצם גם ד”ר בר חיים.

נדמה אפוא שלא אטעה אם אומר כי בסופו של יום גם ד”ר ליברמן וגם ד”ר בר חיים אוחזים באותה דעה, בכל הקשור לחשיבות הגילוי המוקדם של שבץ להקטנת הנזק.

52. לאור כל האמור ובנסיבות אני סבורה כי הנתבעת כשלה מלסתור את טענת התובע ולפיה קיים קשר סיבתי, בין הטיפול הרשלני שקיבל התובע בחדר המיון ושחרורו המוקדם, לבין המגבלות מהן הוא סובל כיום. לשון אחר, אני סבורה וכך גם אני קובעת, כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין שחרורו המוקדם של התובע מחדר מיון ללא קבלת טיפול מונע לבין המגבלות שמהן הוא סובל כיום.

53. יחד עם זאת ועל אף האמור עד כאן, יש להדגיש כי אין באמור כדי לקבוע שהופעת אירוע ה- C.V.Aהינו תוצאה של טיפול רשלני בבית חולים וולפסון. לטעמי, בית החולים אינו אחראי לעצם הופעת אירוע ה- C.V.Aאלא רק להחמרה בהגבלות מהן סובל התובע כיום בעקבות האירוע.

54. עוד ראיתי לציין כי בחוות דעתו העלה ד”ר בר חיים טענה לפיה יש לייחס לתובע אשם תורם בכל הקשור לעצם קרות אירוע ה- C.V.Aוזאת עקב אי קבלת טיפול תרופתי עובר להתרחשותו. ב”כ התובע מתנגד בטענה כי מדובר בהרחבת חזית.

לאחר שעיינתי בכתב ההגנה אכן לא מצאתי תימוכין לטענה זו של הנתבעת, בדבר אשם תורם מצד התובע עקב אי נטילת תרופות עובר לאירוע. משכך, ולאור התנגדות התובע, כאמור, לא ראיתי לקבל טענה זו.

55. משקבעתי כי קיימת רשלנות מצד הנתבעת וכן קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין אי גילוי אירוע ה-C.V.Aבמועד, שוב אין לי צורך לדון בשאלת העברת הנטל וכל שנותר לדון בו הוא שאלת גובה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מאי גילוי זה במועד.

תפקודו של התובע עובר לאירוע ה-C.V.A

56. התובע העיד בסעיף 4 לתצהירו כי לפני האירוע היה עצמאי למדי ותיפקד. עדותו זו נתמכה בקביעת המל”ל, במסגרת דו”ח הסיעוד שנערך בעניינו עובר לאירוע נשוא התביעה וממנו עולה כי לאחר בחינת אופן תפקודו והעובדה כי התהלך באופן עצמאי, גם אם בעזרת מקל,

נשללה זכאותו לגמלת סיעוד מלאה וכל שהתובע קיבל הייתה עזרה חלקית:

“כשאמרתי קודם שבאה עוזרת פעמיים בשבוע פעם לעשות ספונגה ופעם לעשות כביסות התכוונתי לעוזרת של ביטוח לאומי(עמ’ 8 לפרוטוקול מיום 30.11.11).

גרסתו זו של התובע לא נסתרה בחקירתו הנגדית. נהפוך הוא. התובע העיד כי לפני האירוע ועל אף מגבלותיו הוא היה עצמאי, הלך לשוק לבד והתרחץ לבד (עמ’ 9 לפרוטוקול מיום 30.11.11), וכן האמור בת/3.

57. הנתבעת טוענת כי גם אילולא אירוע ה-C.V.A היה התובע מוגבל. אני מוכנה להניח כי יש טעם בדבריה של הנתבעת, דהיינו כי ההגבלות בניידותו של התובע, אשר גם עובר לתאונה התנייד בקושי ובעזרת הליכון או מקל, היו מתגברות עם השנים באופן שהיה בו כדי להגביל את כושר התפקוד שלו. עוד אני מוכנה להניח, כפי שהתובע בעצמו העיד, שבהתחשב בגילו המתקדם ובעובדה שגר לבדו, כי גם אילולא אירוע C.V.Aהוא היה נזקק לעזרה בניהול משק ביתו.

יחד עם זאת ולאור עדותו של ד”ר ליברמן, אני מקבלת את טענת התובע כי לו טופל בזמן בגין אירוע ה – C.V.Aייתכן שלא היה נזקק לכיסא גלגלים, שאין ספק שהשימוש בו מגביל את כושר התפקוד והניידות שלו באופן משמעותי ביותר.

58. בהתחשב בעובדה כי במועד האירוע היה התובע בן 80 והיום הוא כבן 84.5 הרי שתוחלת חייו המלאה נכון להיום בהתאם לטבלאות, הינה עד לגיל 91 שנים.

לפיכך, בהתחשב בזמן שחלף ממועד האירוע ועד היום מצד אחד ובעובדה שסביר כי במרוצת השנים, היה התובע ממילא נזקק לעזרה מוגברת בהתחשב בגילו מצד שני, ראיתי להעמיד את ‘תרומת’ אירוע ה- C.V.Aלמצבו הרפואי/סיעודי נכון להיום על 55%.

באשר להשפעת אירוע ה- C.V.Aעל קיצור תוחלת חייו של התובע – מקובלים וסבירים בעיניי דברי ב”כ התובע בסיכומיו ואני קובעת אפוא כי תוחלת חייו של התובעת היא עד לגיל 88.5 שנים.

שאלת שיעור הנזק:

עזרת זולת – כללי:

59. א. כעולה מעדותו של התובע ממועד האירוע ועד ל- 1.6.09 הוא נעזר בבני משפחתו וכן

בעובד זר. לא ברור מי הוא אותו עובד זר שהועסק, באיזו מסגרת הועסק ומה הייתה עלותו המדויקת.

ב. למן 1.6.09 ועד היום מתגוררת בביתו של התובע עובדת זרה המטפלת בו במשך 24

שעות ביממה.

ג. שכרה החודשי של המטפלת, כך על פי עדותה שלה, עומד על 4,000 ₪ + 100 ₪ עבור הוצאות שוטפות כגון נסיעות והוא משולם לה ישירות על ידי התובע בסוף כל חודש (ראה עמ’ 15 לפרוטוקול מיום 30.11.11).

ד. התובע העיד כי מאז האירוע הוא מקבל מהמל”ל קצבת סיעוד בסך 900 ₪ וקצבת זקנה בשיעור של 2,105 ₪.

עזרת זולת – עבר:

60. א. לתקופה שמיום האירוע (25.12.08) ועד ליום 1.6.09:

כאמור בתקופה זו נעזר התובע בבני משפחתו מבלי שהוצג ולו מסמך אחד אודות ההוצאות שנגרמו בפועל. יחד עם זאת אין מחלוקת כי בהתחשב במצבו הרפואי העזרה שניתנה לו הייתה הרבה מעבר לזו המקובלת שתינתן על ידי בני משפחה. [בעניין זה ראה ע”א 327/81 עבדול חפוז נגד אלימלך ברמלי פד”י לח(3) 580].

לאור האמור אני מעמידה את שיעור העזרה החודשית בתקופה זו ע”ס 3,000 ₪ לחודש –

3,000 ₪ (לחודש) X5.5 (חודשים) = 16,500 ₪.

הערה: מהפיצוי בגין תקופה זו לא בוצעה הפחתה בגין “מצב קודם” וזאת מאחר שמדובר בתקופה הסמוכה לאירוע ובמיוחד לאור קביעותיי לעיל כי לולא הטיפול הרשלני לא היה מצבו של התובע קשה כ”כ.

ב. לתקופה שמ- 1.6.09 ועד ל- 31.12.09 (סה”כ 43 חודשים): בתקופה זו העסיק ומעסיק התובע עובדת זרה כאשר שכרה עומד ע”ס 4,100 ₪ לחודש. התובע העיד כי הוא מקבל קצבה חודשית בסך של 900 ₪ מהמל”ל בגין עזרה בסיעוד.

משקבעתי קודם כי הצורך של התובע בעזרה בסיעוד בעקבות האירוע נשוא התביעה עומד על 55%, ראיתי להביא בחשבון להלן רק 500 ₪ מתוך 900 ₪ שהוא מקבל כאמור כקצבה חודשית. סכום זה מופחת מהסך של 4,100 ₪ שמשולמים למטפלת מידי חודש. דהיינו שכר המטפלת החודשי שיש להביא בחשבון הוא 3,600 ₪.

3,600 ₪ (לחודש) X43 (חודשים) X55% = 85,140 ₪.

לסכום הנ”ל תיתוסף ריבית מאמצע התקופה (15.5.11): ­89,357 ₪

עזרת זולת – עתיד:

61. 3,600 ₪ (לחודש) X45.1787 X 55% =89,454 ₪

הוצאות רפואיות ואחרות עבר ועתיד:

62. התובע טוען להוצאות מוגברות מאז האירוע בין השאר בגין השתתפות בעלות טיפולים רפואיים, רכישת תרופות שאינן כלולות בסל וכן רכישת אביזרים אורטופדיים. הנתבעת חולקת על צרכים אלו באופן גורף. הגם שלא הוצגו קבלות, הרי לאור מצבו הנוכחי של התובע ברי שהוא נזקק לתרופות, מעבר לאלו שנטל עובר לאירוע נשוא התביעה ועל כן ראיתי לפסוק לו סכום גלובאלי בסך של7,000 ₪, בערכי היום.

הוצאות נסיעה מוגברות:

63. התובע מתגורר בבית דירות כאשר דרך הגישה אל דירתו מחייבת עליה וירידה במדרגות. אין מחלוקת כי כיום התובע ישוב בכיסא גלגלים וכי כל יציאה שלו מביתו, בהתחשב בין השאר במיקום דירתו כאמור, יכול שתתבצע אך ורק באמצעות אמבולנס.

בנסיבות אלה, ראיתי לפצות את התובע בסך של35,000 ₪ וזאת בגין ההיזקקות לאמבולנס לשם יציאה מהבית בממוצע של פעם וחצי בחודש, וזאת עד לסוף תוחלת חייו של התובע כפי שקבעתי לעיל.

הערה: לא ראיתי מקום להפחית מהפיצוי האמור ע”ח מצב קודם, שכן אילולא הנזקים שנגרמו לתובע ממחדלי הנתבעת, הרי שגם לו היה מוחמר מצבו, עדיין הוא יכול היה לצאת מביתו ללא הזקקות לאמבולנס.

כאב וסבל:

64. לאור הקושי הרב ביציאתו של התובע מהבית עקב מצבו הרפואי, הימצאותו בכיסא גלגלים ומיקום דירתו, נדרשתי לבקר את התובע בביתו וזאת לשם שמיעת עדותו. מעדותו של התובע בפניי התרשמתי כי הוא “כלוא” בביתו והחברה אליה הוא נחשף עקב כך הצטמצמה לעובדת הזרה המתגוררת אתו ולבנו יחידו הבא לבקרו מעת לעת.

זאת ועוד, מאחר וראיתי לקבל את הטענה כי תוחלת חייו של התובע קוצרה (ראה דיון בסעיף 58 לעיל) ראיתי להביא בחשבון גם עניין זה במסגרת השיקולים שהנחו אותי בעת קביעת שיעור הפיצוי בגין אב נזק זה.

לאור כל האמור ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין אב נזק זהע”ס 120,000 ₪.

65. סה”כ כל נזקי התובע מגיעים ל- 357,311 ₪

ניכויים:

66. א. הנתבעת טוענת כי יש לבצע ניכוי תגמולי מל”ל מכל פיצוי לו יהא התובע זכאי, אך

היא לא צרפה כל אישור או חוות דעת מהם ניתן ללמוד מה הם הסכומים המשולמים לתובע, ממתי הם משולמים ובעבור מה.

ב. לטענת התובע עובר לתאונה הוא לא היה זכאי לקצבת סיעוד מלאה אלא למתן עזרה פעמיים בשבוע בלבד. זכאותו לקצבת סיעוד מלאה קמה לו רק לאחר אירוע ה- C.V.A. עדותו זו של התובע לא נסתרה (ראה בעניין זה עדותו של התובע בעמ’ 8 ו – 10 לפרוטוקול 30.11.11)

ד. משלא הובאו נתונים על ידי הנתבעת, ראיתי להסתמך על הנתונים שהוצגו לי על ידי התובע, כמפורט בסעיף 59 לעיל, ולהביא בחשבון, כבר בעת ביצוע חישוב הפיצוי המגיע לתובע בגין אב הנזק עזרת הזולת, חלק יחסי משיעור גמלת הסיעוד החודשית שמקבל התובע (900 ₪). משמעות האמור כי בפועל בוצע ניכוי אם כי על דרך של אומדן.

סוף דבר:

67. א. אני מקבלת את התביעה וקובעת כי התובע הוכיח כי הנתבעת התרשלה בטיפול בו,

וכן כי הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין המגבלות מהן הוא סובל היום.

כאן גם המקום לציין כי לאור קביעותיי אלו, ומשמצאתי רשלנות מצד הנתבעת

בטיפול בתובע, לא ראיתי עוד כל צורך להתייחס לשאלת העברת נטל הראיה.

ב. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 357,311 ₪ וזאת בגין

נזקיו כתוצאה מהטיפול הרשלני בו.

ג. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט על פי קבלות, לרבות בשכ”ט ד”ר ליברמן,

שכ”ט העדים ואגרת בית משפט. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד תשלומם המלא בפועל.

ד. עוד תישא הנתבעת בשכ”ט עו”ד בשיעור 23.4% כאשר סכום זה יישא אף הוא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

68. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום כמקובל.

ניתן היום, כה’ טבת תשע”ג, 07/01/2013, בהעדר הצדדים.

נגישות